מעון מסילה לגיהנום ברשות חסות הנוער – פשעי משרד הרווחה

תחקיר מעריב סופשבוע עצור מסילה לפניך , ליאת שלזינגר , צילום: פלאש 90 , מעריב סופשבוע , 11.06.2010

למעון "מסילה" נשלחות נערות ממשפחות מצוקה, חלקן קורבנות של תקיפה מינית. הן אמורות לקבל טיפול שיקומי שיכשיר אותן להשתלבות מחדש בחברה. מסמכים פנימיים ודוח חמור של הסנגוריה הציבורית חושפים: הבנות ננעלות בבידוד למשך שעות ארוכות ללא גישה לשירותים, נענשות דרך קבע באלימות, נשלחות למעצר משטרתי, אפילו נאסר עליהן לשמוע מוסיקה בשפה זרה. התוצאה: הצתות, התפרעויות ותיקים פליליים. אז מה הפלא שהן מעדיפות את כלא נווה תרצה?

מתוך דוח הסנגוריה: "בשיחות שקיימנו עם הנערות עולה כי מדובר במספר רב של מדריכים גברים, המתנפלים על הנערה ומצמידים אותה לרצפה תוך שהם משכיבים אותה על בטנה ויושבים על גבה. נערות סיפרו כי לפעמים כיפוף היד מאחורי הגב הוא 'עד העורף' באופן המכאיב לכתפיים ולמפרקי הידיים".

מתו דוח הסנגוריה הציבורית: "ב'מסילה' שוהות נערות אשר נשכחו מלב נחברה הישראלית. החברה שהחליטה להגן עליהן מפני סביבה פוגענית או מפני עצמן, כלאה אותן במעון דמוי כלא באמתלה של 'טיפול', כשהמטפלים אינם יודעים אם הטיפול אפקטיבי, ולא עושים דבר כשברור להם כי אינו אפקטיבי".

עדות – מיכל (חוסה במעון): "לפעמים כשנכנסתי לחדר הבטוח, היה שתן על הרצפה וקיא של הבנות מלפניי. לפעמים את חייבת לעשות שם פיפי, פשוט אין לך ברירה. מחזיקים אותך שם בלי שירותים, והמדריכים מוציאים אותך רק אחרי כמה זמן. אני הייתי שם 48 שעות, ורק אחרי שעות הוציאו אותי לשירותים".

עו"ד נוחי פוליטיס: "המנהל אמר משהו שזעזע אותי. שזה שנערה לא התחתנה עם בעל מכה או הפכה לזונה – מבחינתו זה הצלחה. הוא הודה שמבחינה טיפולית יש הרבה נערות שאין לו מה לתת להן. מה זה, מחסן של נערות שמאופסנות שם עד שהצו שלהן נגמר בגיל 18?"

.

מסילה לגהנום – נערות בשיקום הפכו עברייניות

לחברה של שלי היה סיפור מעניין. "תשמעי איזה קטע. מישהו בא אלייך, את צריכה לדרוך עליו, להשפיל אותו. את מרביצה לו עם השוט כשהוא עירום. הוא אומר לי: 'עוד, תשפילי אותי עוד'. יש הרבה כאלה. כל חמש דקות זה עוד מאה שקל. הוא מבקש ממך מכות. כל מיני דברים מוזרים שאת לא מאמינה. אבל לא עם כולם זה ככה. לפעמים באים אחרים ואיתם צריך לשכב. שלי (שם בדוי, כמו שאר הנערות המתיראיינות לכתבה) וחברתה הן בנות 16. לשתיהן סיפור חיים קשה, שתיהן התגוררו תקופה ממושכת במעון הסגור "מסילה".

בזמן השיחה הזאת, לפני מספר חודשים, שתיהן היו ב"בריחה", אחת מאינספור. החברה הורתה לה להגיע לדירה קטנה ברחוב מטלון בדרום תל אביב. הדירה הייתה רועשת, מטונפת, מסריחה. בקבוקי אלכוהול, חלקם שבורים, התגלגלו על הרצפה. שאריות מזון ובגדים מלוכלכים היו זרוקים בערבוביה.

הן נכנסו לחדר צדדי והתיישבו על המיטה. על ספה בסלון ישב מי שהוצג לה כבעל הדירה, שי ארביב (או בכינוי שלקח לעצמו, אייל בן-פורת). סביבו ישבו חמש נערות נוספות, שתיים מהן ניסו להדוף גברים מבוגרים ושיכורים שיצאו מכלל שליטה. "כולם צחקו מזה", היא אומרת. בכתב האישום שהוגש נגד ארביב נטען שהוא סרסר בבנות-כולן נערות שנפלטו או ברחו ממוסדות רווחה – לזנות, והפך את הדירה למוקד שירותי סאדו מאזו שסיפקו קטינות.

המדינה כולה הזדעזעה מחומרת המעשים, בעיקר מהגיל הצעיר של הנערות, שסיפרו לשוטרים כי נפלטו מכל המסגרות האפשריות וחיפשו מזון, מקום לשים בו את הראש, ובעיקר – קצת חום ואהבה. שלי מתארת את הדברים בטון אגבי. היא מדליקה סיגריה ב"מחששה" המיתולוגית הכעורה ליד קולנוע לב בדיזנגוף סנטר – אבן שואבת לילדי רחוב ו"פריקים כמוני", כהגדרתה .

המקום מלא בבני נוער, רבים מהם לא מבוגרים יותר מ-12, לבושים בגדים קרועים, מעשנים בשרשרת ומנסים לאסוף עוד כמה שקלים לארוחה במקדונלדס. היא מביטה החוצה. "על ההתחלה אמרתי לה, 'יא סתומה, זה זנות'. היא אמרה שזה לא ככה וש י הוא נותן להם לאכול ולגור איתו. ידעתי שהיא מוכרת את הגוף שלה. מה אני יכולה לעשות? הלכתי משם. לא חזרתי יותר".

מאחורי 15 עגילים, נזמים ותכשיטי פירסינג מסתתרים תווי פנים עדינים של נערה יפה. את השיער הבלונדיני והחלק צבעה לירוק. אחר כך עשתה מוהיקן ורוד, היום היא במראה שחור. הגרב שעל היד מסתיר עשרות צלקות וחתכים עמוקים, חלקם טריים. עם חגורת ניטים, גרביונים ורודים גזורים ותיק גב כבד היא מסתובבת ברחובות תל אביב. באמצעות מגבית שהיא מקוששת מאנשים ברחוב היא אוספת כסף לאוכל או לאוטובוס. כשאני שואלת אותה אם היא רעבה היא עונה, "תמיד".

עד לפני חצי שנה שהתה במעון "מסילה". היא הגיעה אליו אחרי שהתגלגלה בין אינספור מסגרות ונפלטה מכולן. אה, עובדת מדינה לשעבר ובעלת מקצוע יוקרתי, עירבה את שירותי הרווחה לאחר שלא ידעה כיצד להתמודד עם הבת שהחלה להשתמש בסמים ואלכוהול, וסירבה לחזור הביתה בלילות. אבל אחרי למעלה מחצי שנה ב"מסילה", שבמהלכה התרחשה הידרדרות קשה במצבה של בתה, היא החליטה להוציא אותה משם. שלי חזרה לרחוב. לפעמים היא ישנה בבית, לפעמים לא. אמה נטרפת מדאגה. אין לילה שהיא לא בוכה. "אני מעדיפה שהיא תהיה ברחובות מאשר במקום ההוא, זה מקום נורא", היא אומרת. "הכל עדיף חוץ מ'מסילה'. הם הרסו לי את הילדה. היא חזרה משם שבורה".

צילום: פלאש 90

שער מעון "מסילה" צילום: פלאש 90

.

גרוע מזה אין

מתברר שהיא לא היחידה. תחקיר סופשבוע מעלה ממצאים קשים לגבי הטיפול בנערות החוסות ב"מסילה", מעון שאמור לשקם נערות מצוקה ולעזור להן להשתלב בחברה. העדויות חושפות תמונה קשה: "מסילה", בעיני גורמים המצויים במה שמתרחש בו, הפך למוסד כליאה לכל דבר ועניין.

כללים נוקשים, אלימות, סמים, נעילות ממושכות בבידוד בתאים קטנים מצחינים ושלילת הזכויות הבסיסיות של הנערות הם חלק משגרת המקום. מסמכים פנימיים של המעון, שהגיעו לידי סופשבוע, מתארים את הקלות שבה מחליטים המדריכים לנעול נערה בבידוד, את העונשים המוטלים על החוסות, את החוקים שאוסרים, בין היתר, קיום שיחת טלפון פרטית עם בני המשפחה, או שמיעת מוזיקה בשפה זרה.

בעקבות סדרה של הצתות על ידי נערות בשנת 2008, כתבו עו"ד משה כהן, הסנגור הציבורי המחוזי בירושלים דאז, וסגניתו, עו"ד נוחי פוליטיס, הממונה על מחלקת הנוער, דוח חריף על ההתנהלות במעון. מהדוח שנחשף כאן לראשונה, עולה כי הבנות נכלאות בתנאי צינוק כאקט של ענישה וכי המדריכים במקום נוהגים בהן באלימות כבדרך שגרה. הדוח קובע כי המקום נכשל בשיקום הנערות, מדרדר את מצבן ומסב להן נזק בלתי הפיך.

"ב'מסילה' שוהות נערות אשר נשכחו מלב החברה הישראלית. אותה חברה שהחליטה להגן עליהן מפני סביבה פוגענית או מפני עצמן, כלאה אותן במעון דמוי כלא באמתלה של 'טיפול', כאשר המטפלים עצמם אינם יודעים אם הטיפול אפקטיבי, ולא עושים דבר גם כשברור להם כי הטיפול אינו אפקטיבי", נכתב בדוח. בעקבותיו הקים משרד הרווחה ועדת חקירה, אך ממצאיה לא הועברו לסנגוריה. עו"ד פוליטיס אומרת כי מאז שהדוח נכתב "דבר לא השתנה".

מעון "מסילה", הממוקם מעל מושב אורה שליד ירושלים, קיים כבר למעלה מ-40 שנה. הנוף מסביב פסטורלי. הבריזה נעימה גם ביום חם במיוחד. מאומה בחוץ לא יכול לרמז על מה שמתרחש בין כותלי מבנה האבן הישן שחלונותיו מסורי גים והוא מוקף בגדרות תיל גבוהות. שער חשמלי צהוב, הנשלט בידי שומר הצופה בטלוויזיה במעגל סגור, מקדם את פני הבאים. במשך השנים כיכב "מסילה" פעמים רבות בכותרות – בדרך כלל בעקבות סיפורים על אלימות, בריחות, ניסיונות התאבדות, הצתות והתפרעויות של החוסות.

לפני מספר חודשים אף הוגשה תלונה במשטרת ירושלים בגין אלימות שבפי העגה המקצועית מכונה האוכלוסייה הזאת: "קצה הרצף הטיפולי", ובמילים אחרות, כפי שניסח זאת איש מקצוע: "אלה המקרים הכי קשים שיש. יותר גרוע מזה, אין. זאת התחתית".

אסתר הרצוג, פרופ' לאנתרופולוגיה חברתית שחקרה את המתרחש במוסדות לנוער, אומרת כי "ממש לא מפתיע אותי שיש כישלון חד משמעי. המנהלים נמצאים בסיטואציה בלתי אפשרית. הם יודעים שזה נכשל ושהן סובלות ושונאות אבל הם מצדיקים את זה ברטוריקה שמכנה את הנערות האלה "קצה הרצף", "התחתית". אין לנו ברירה. עשינו הכל, השקענו את הנשמה אבל הן בקצה הרצף. אלה מושגים מאוד מניפולטיביים, מכבסת מילים שמשרתת את המטרה. הם כולאים נערות שהם לא יכולים לעזור להן ועושים להן עוול נורא יום אחר יום".

ל"מסילה" מגיעות נערות בגילאי 13 עד 18. הן אמורות להימצא במעון עד תום הצו שהוצא בעניינן, שלרוב מתחדש אחת לשנה על ידי שופט. בפועל, נערות רבות שוהות במעון עד גיל 18, משום שאין מקום אחר שיקבל אותן. המקום כולל שלושה אגפים: "מגן"- אגף נעול, "קידום" – אגף פתוח ו"מעונית" – הנחשב לקל יותר ומהווה שלב ביניים לפני החזרה הביתה.

אין ספק, האתגר העומד בפני עובדי המעון הוא עצום, במיוו חד לאור העובדה שלנערות רבות שמגיעות ל"מסילה" יש היסטוריה של התנהגות קשה, תוקפנית, לעתים קרובות אובדנית. אולם חשוב להדגיש שלא מדובר בנערות עברייניות. למעשה, לרוב מוחלט של הנערות שמגיעות למקום אין עבר פלילי. עם זאת, כשהן יוצאות מהמעון, בגיל 18, לרבות מהן כבר נפתחו תיקים במשטרה.

.

פסק זמן של שתן

עיקר הביקורת נגד "מסילה" נוגע לאופן שבו המעון נועל את החוסות ב"חדר פסק זמן", או לחלופין ב"חדר הבטוח", לתקופות ממושכות, ללא מאווררים או גישה לשירותים. הנערות ששוו חחנו איתן כינו את החדר הזה: "הצינוק". "לפעמים, כשנכנסתי לחדר הבטוח, היה שתן על הרצפה וקיא של הבנות מלפני", מספרת מיכל, נערה בת 19 ששהתה במוסד קרוב לשנתיים. "לפעמים את חייבת לעשות שם פיפי, פשוט אין לך ברירה. מחזיקים אותך שם בלי שירותים, והמדריכים מוציאים אותך רק אחרי כמה זמן. אני הייתי שם 48 שעות, ורק אחרי שעות הוציאו אותי לשירותים".

גורם מקצועי במשרד הרווחה אישר בפנינו כי בעקבות הנעילה הממושכת נערות רבות אכן נאלצות לעשות את צרכיהן בתנאים אלו. מהמסמכים עולה כי ככל הנראה במעון מודעים לבעיה. "יש להקפיד כי נערה תשטוף את החדר הבטוח לפני יציאתה ממנו", נכתב במסמכים פנימיים של המוסד. אולם מיכל טוענת כי במקרים רבים הנוהל לא נאכף.

בשנים האחרונות מחו עורכי דין רבים ומומחים אחרים נגד השימוש התכוף באמצעי הכליאה של הנערות והצביעו על כך שהנעילה במוסד הפכה לעונש. לאור הביקורת, הנהלת המעון הדגישה כי מדובר באמצעי שמשתמשים בו רק במקרי חירום וכי הוא נועד להגן על חייהן של נערות המבקשות לפגוע בעצמן או נערות מתפרעות שאי אפשר לשלוט בהן. הנהלים שמפורטים במסמכים הפנימיים מגלים אחרת. זה מה שנכתב בהם לגבי חדר "פסק הזמן": נערה תיכנס לפסק זמן במקרים הללו: במידה ונערה פוגעת בעצמה ניתנה לה הוראה להיכנס לחדר הבטוח והיא מסרבת לעשות כך. נערה פוגעת בסביבה שלה – בנות, אנשי צוות או רכוש. נערה מפריעה בצורה כזו שאיננה מאפשרת את המשך הלו"ז של הקבוצה ומסרבת להיכנס לחדרה".

דוח הסנגוריה הציבורית תיאר את חדר "פסק הזמן" כך: "מדובר בחדר קטן (בערך עשרה מ"ר) המצופה כולו (לרבות קירותיו) בשטיח מקיר לקיר. אין בו שירותים או מיטה. בחדר ישנו משטח מוגבה בגובה 30 ס"מ, שלא ניתן לשבת עליו בנוחות. גם משטח זה מכוסה בשטיח צמוד. האור בו מעומעם ואין לשוהה בו יכולת שליטה על עוצמת האור. התחושה מחניקה וקלסטרופובית. בדלת החדר קבוע חלון דרכו המדריך בודק את מצבה של הנערה. שהייה של למעלה מ-20 דקות טעונה אישור של המנהל.

שהייה של למעלה משעתיים טעונה אישור של המפקח. דווח לנו על ידי הצוות המנהל על מקרים שבהם נערות שהו בחדר זה לילה שלם. הוסבר לנו כי מדובר בחדר המיועד למצבים קיצוניים בלבד, בהם הנערה מסוכנת לעצמה אולם בשיחות עם הנערות סופר לנו כי כמעט כל "אירוע פיזי" מסתיים שם ונוצר הרושם כי מדובר בסנקציה עונשית ולא בברירת מחדל שתכליתה להרגיע את הנערה הנסערת.

ב" מסילה" יש אמצעי בידוד חמור יותר המופעל כלפי הנערות: "החדר הבטוח". במסמכים הפנימיים נכתב כי "נערה תוכנס לחדר הבטוח במקרה ויש סכנה אובדנית או סכנה לפגיעה עצמית. היציאה לא תלוית זמן אלא אך ורק אחרי שעברה הנערה שיחה עם רכז. לפני ההכנסה יש לוודא כי אין בחדר הבטוח חפצים מיותרים וכי השירותים נעולים. נערה אשר מוכנסת לחדר הבטוח תעבור חיפוש, ותמסור את תכשיטיה ואת החזייה שלה. כמו כן, היא תשהה שם עם חולצה אחת בלבד".

מטרידה במיוחד היא העובדה שהיציאה מ"החדר הבטוח" היא "לא תלוית זמן". כלומר, מהנהלים עולה שהבנות יכולות להעביר במקום ימים ארוכים בבידוד מוחלט. הדוח של הסנגוריה הציבורית יוצא נגד השיטה הזאת. "נאמר לנו כי החדר הבטוח הינו האמצעי האחרון שבו משתמשים. החדר אטום והחלונות בו מרותכים. דלת החדר גם היא אטומה והמדריך בודק את הנערה כל עשר דקות".

"יש בו חדר שירותים ומקלחת וכן מיטה עם מזרן. אין מצעים על המיטה, כדי למנוע התאבדות בחנק, וניתנת רק שמיכה כבדה. החדר מחניק מאוד ולא ניכרת בו פעילות של כל אמצעי אוורור. נאמר לנו שמשתדלים לא להשאיר נערה בחדר "הרבה זמן" משום שמדובר בחדר מחניק מאוד כשהוא סגור. משיחות שערכנו עם הנערות עלה כי אחת מהן שהתה בחדר הבטוח יומיים שלמים והייתה צריכה להמתין שמונה שעות כדי שיוציאו אותה לשירותים. אותה נערה סיפרה כי שהתה בחדר הבטוח כעונש על הבריחה ולא משום שהייתה נסערת".

צילום ארכיון

"החדר אטום והחלונות בו מרותכים" צילום ארכיון

.

לחץ פיזי לא מתון

הדוח מזכיר סנקציות ענישה נוספות המופעלות כלפי החוסות במקום. ההתנהגות התוקפנית שמפגינות רבות מהן נובעת, לפי דברי המומחים, בשל טראומות בעברן והרצון למרוד בסמכות. עדויות של נערות מספרות כי הרבה ממקרי האלימות אירעו כמרד נגד החופש שנשלל מהן. במקרים כאלה, כאשר נערה מתפרעת ולא ניתן להרגיע אותה או שהיא מהווה סכנה לעצמה, רשאים עובדי הצוות שהוסמכו לכך להפעיל "אירוע פיזי", ובשמו האחר: אמצעי ה"הולדינג".

בדוח נכתבו מילים קשות על הנוהל הזה. לדברי צוות המעון מדובר באמצעי ריסון המופעל בצורה מידתית במקרים קיצוניים. על פי הנהלים, שני אנשי צוות מחזיקים את הנערה, במידת הצורך מחזיקים את ידה מאחורי הגב (אך לא מעקמים על מנת להכאיב). בשיחות שקיימנו עם הנערות עולה כי לא מדובר בשני אנשי צוות אלא במספר רב יותר של אנשי צוות, מדריכים גברים, המתנפלים על הנערה ומצמידים אותה בגופם לרצפה תוך כדי שהם משכיבים אותה על בטנה ויושבים על גבה.

נערות סיפרו גם כי לעתים כיפוף היד מאחורי הגב הוא "עד העורף" באופן המכאיב לכתפיים ולמפרקי הידיים. אחת הנערות הדגישה כי הדבר עלול לעורר תחושות קשות שבעתיים ולעורר טראומות מן העבר, כאשר מדובר בנערה שעברה פגיעה מינית.

מדבריהן של הנערות עולה כי השימוש בשיטת ריסון זו אינו מידתי ונעשה באופן תדיר. ויודגש: מדובר באמצעי המשמש גם לענישה ולא רק לצורך ריסון. בדוח צוין עוד כי נערה דיווחה שבשנה אחת היא עברה למעלה מ-50 "אירועים פיזיים" וכי נערה אחרת נזקקה לטיפול אורתופדי בעקבות "אירוע פיזי".

צילום ארכיון: ראובן קסטרו

נערה דיווחה שבשנה אחת היא עברה למעלה מ-50 "אירועים פיזיים" צילום ארכיון: ראובן קסטרו

.

נעילה בחדר נטול חשמל

לפני מספר חודשים, לאחר התפרעות אלימה במיוחד שבמהלכה זומנה המשטרה, עברה מיכל "אירוע פיזי" כזה. "היו הצתות. בנות שוברות מיקרוגלים, מנפצות צלחות. הוצאנו את הזרנוקים של המים. כולם היו בטירוף", היא מספרת. במהלך ההשתלטות, כך לפי תלונה שהגישה מיכל למשטרה, הפעיל כלפיה אחד המדריכים אלימות. על פי עדותה, המדריך עיקם את ידה ואף בעט בראשה כאשר שכבה על הרצפה.

בעקבות האירוע הגישה הסנגוריה הציבורית תלונה נגד מדריך ב"מסילה". "רוב הבנות פשוט מפחדות להתלונן", אומרת עו"ד פוליטיס ומוסיפה שהשוטר שנכח במקום אמר בעדותו כי לא ראה את הבעיטה אבל היה אפשר להתגבר עליה בלי לעקם את היד שלה. בינתיים החקירה נסגרה ללא הגשת כתב אישום ובלי שניתנו נימוקים. עו"ד פוליטיס מתכוונת להגיש ערעור על ההחלטה.

סנקציה נוספת שנוקטים המדריכים היא נעילת הבנות בחדרן או בחדר אחר, נטול חשמל. בשפת המעון זה נקרא: "להוריד שקעים". במסמכים הפנימיים של המקום, תחת הסעיף "בנות בנעילה", נכתב: "לא לנעול באוטומט. על בנות בנעילה להתעורר יחד עם שאר הבנות. נערות סיפרו לסופשבוע כי "על כל דבר קטן שולחים אותך להיות נעולה בחדר".

"נאמר לנו שמדובר באמצעי ראשוני לריסון התנהגותה של הנערה, "נכתב בדוח הסנגוריה הציבורית". באגף מגן נאמר לנו שהדלתות נעולות בלילה והמדריך בודק את החדרים כל חצי שעה. יודגש: מדובר בדלתות פלדה כבדות ואטומות, שאין בהן כל חלון הצצה. משיחות עם הנערות עולה כי בלילה המדריך עובר בחדרים כל שעתיים. אחת הנערות סיפרה כי פעם לא פתחו לה את הדלת במשך ארבע שעות למרות שהייתה חולה. אחת הנערות סיפרה כי כאשר שהתה באגף הקידום הייתה נעולה בחדרה במהלך ארבעה ימים שלמים לאחר שחזרה מבריחה.

.

שיטת הניקוד בפועל

במהלך השנים פרצו במעון מסילה מרידות רבות, חלקן אלימות ועקובות מדם. לפני שנתיים היה מרד של חוסות באגף הפתוח, שבמהלכו בוצעו שלוש הצתות תוך יומיים. האירוע החל כאשר נערות שהתפרעו ננעלו על ידי המדריכים במועדון והחלו להצית חפצים שונים. נערות שננעלו בחדרים אחרים הצטרפו אליהן ושרפו מכל הבא ליד. בסופו של דבר פונו הנערות לבית החולים ושבע מהן נעצרו. עו"ד פוליטיס אומרת שאם זה לא קריאה לעזרה, אני לא יודעת מה כן. זה המעשה הכי נואש שאפשר לחשוב עליו.

גורם במשרד הרווחה שמכיר היטב את המקום אומר כי "כל נער הופך לאלים בבית סוהר. עם החוקים שיש שם, גם ילדים מהבתים הכי טובים יהפכו להיות אלימים. רמת הפיקוח יכולה להטריף את הילדות. לא נותנים להן לנשום. אלו חוקים שאיש אינו יכול לעמוד בהם. גם אני לא הייתי מצליח".

מהמסמכים הפנימיים עולה כי הבנות מוערכות על ידי צוות המדריכים על פי שיטה הנקראת "כלכלת נקודות" שניתנות – ובעיקר נלקחות מהן – בעקבות מטלות שונות שביצעו או לא ביצעו. בחינה של הנהלים והכללים מגלה כי רמת הפיקוח היא הדוקה ביותר, כאשר חלק מהחוקים נראים תמוהים למדי, בלשון המעטה. הנה כמה מהחוקים הנהוגים באגף הנעול.

אסור לנערות לשבת על מיטות של נערות אחרות. בזמן הארוחה אין לאפשר הערות מתריסות על האוכל. אין לעמוד או לשבת במפתן הדלת. נערה שלבושה לא הולם תאבד בכל פעם שאיבר יציץ שתי נקודות. הקפדה יתרה חלה בעניין הטלפונים: "יש להקפיד על כללי דיבור נאותים של הבנות ולהתערב בשיחה במידת הצורך". הנערות נדרשות לדבר עם משפחותיהן באמצעות רמקול הטלפון ואינן זכאיות לשום פרטיות". אפילו בכלא מותר לאסירים לנהל שיחות חופשיות. צריך לאפשר להן לפרוק את מה שהן מרגישות. מדובר בנערות צעירות",אמר הגורם.

עוד עולה מהמסמכים הפנימיים כי חל איסור על הנערות לדבר ביניהן בשפה זרה, דבר שגורם למתחים רבים וכעס שמוביל פעמים רבות למרד. כך, למשל, נכתב לגבי האגף הפתוח: "אין לדבר בביתן בשפות זרות. נערות יכולות לשמוע מוזיקה בערבית רק כשהן לבדן בחדר". לגבי האגף הנעול נכתב: "נערות ערביות/ רוסיות/ אתיופיות יכולות לשמוע מוזיקה ערבית/ רוסית/ אמהרית בחדרן כשהן לבד".

אחת התופעות המטרידות ביותר כשמדובר במוסד שיקומי היא העובדה שנערות רבות מגיעות ל"מסילה" ללא תיקים במשטרה, אך יוצאות ממנו עם רישום פלילי עשיר. בדוח הסנגוריה נכתב כי "הבנות, רובן ככולן (90 אחוז לדברי המנהל) מגיעות במסגרת הליך אזרחי.

הן חוו אלימות קשה, התעללות והזנחה. ברחו מהבית ושוטטו ברחובות. אין מדובר בנערות שהיו מעורבות בפלילים עד להגיען למקום. לחלק מהנערות נפתחים תיקים פליליים בעקבות השהות במעון, לרוב בשל בריחה מן המקום, וכן לאור מעשי אלימות. אבל לא רק זאת. הדוח טוען כי נערות רבות נחשפות לסמים בין כתלי המעון. נמסר לנו כי השימוש בסמים רווח מאוד במעון. בסמי רחוב, בדבק מגע ובסיד המגורד מן הקירות. נאמר לנו על ידי הנערות כי רבות מהן מתוודעות לראשונה לשימוש בסמים רק במהלך השהות במעון.

צילום: חן גלילי

שי ארביב בבית המשפט. צילום: חן גלילי

.

זה לא התאים לי

אחת מאלה שנפתח נגדן תיק פלילי בעקבות השהות ב"מסילה", היא מיכל, שהשתחררה מהמעון לפני מספר חודשים ומתגוררת בדרום הארץ. לדברי מיכל, הוריה, חרדים אדוקים, השליכו אותה מהבית כשהחליטה לחזור בשאלה. על ידה השמאלית, שאותה היא מקפידה להסתיר, אפשר למצוא עשרות חתכים.

היא מדברת בשקט, שאיש לא ישמע. :ההורים ניתקו איתי את הקשר ועברתי לטיפול של הרווחה. הם לא רצו ילדה כמוני בבית. פחדו שאני אקלקל את הבנות האחרות ומה יגידו השכנים".

היא התגלגלה בין משפחות אומנות, מקלטים זמניים ומעונות שונים ברחבי הארץ. "הייתי מופרעת. היו לי פסים צבעוניים בכל השיער. מה שאת רוצה: בלונד, ורוד, כחול. לא הסתדרתי. הייתי נורא כועסת. הייתי הולכת הרבה מכות. עושה בלגנים". לבסוף העבירו אותה ל"מסילה". אחרי יומיים ברחה משם.

"זה לא נראה לי. הכל נעול וחומות תיל. אם את לא משתלבת שולחים אותך לנעילה. על כל תגובה מורידים נקודות. המדריך מסתובב עם קלסר צהוב ורושם נקודות. אסור לרדת מהמיטה בלילה. אסור לשבת על מיטה של חברה. את שומעת מוזיקה חזק – שולחים אותך לנעילה. אחרי כל סיגריה שאת מכבה את צריכה להגיד כיביתי. אם לא רואים שכיבית מורידים לך נקודה. הם קוראים לזה קומבינה. זה חוקים לא נורמליים. יש בנות שזה מטריף אותן. אני, זה לא התאים לי. ברחתי והלכתי לאילת".

איך ?
"מה, את לא יודעת? לבנות מסילה יש קשרים בכל העולם. מסתדרים. חודשיים הייתי אצל חברה. בסוף הסגרתי את עצמי. כל היום מסיבות, פאב בלילה, ביום ישנות. שותים וודקה, שנאפס, בריזר. לא רציתי חיים כאלה. בסוף אמרתי אני אתן הזדמנות ל"מסילה". אבל היה לי קשה להסתגל. לא רציתי לאכול. לא רציתי ללכת לפעילות. אבל מה שהכי קשה זה שאחרי בריחה ישר מכניסים אותך ל"חדר הבטוח".

כאילו מנסים לתכנת אותך. 48 שעות ראשונות את לא יוצאת. את אוכלת על מיטה בלי מצעים. המיטה מברזל תקועה על הרצפה. החלון אטום. יש דם על הקירות. לא ניקו את המקום הזה הרבה זמן. המזרון שרוף, בנות מקיאות שם".

"יש בנות שהכניסו אותן לשם מסטוליות מגראס או מקוקאין. אמרנו שייתנו להן לפחות סיגריה כי הן בקריז. מותר רק להכניס ספר ומה שמצחיק זה שיש שם חוברות של "לאישה". הכי לא החיים שלך. על הקירות הבנות כותבות קללות. "מוות למדריכים". "אני רוצה להתאבד". כתבתי שאני רוצה למות. למות. למות. מילאתי את כל החדר, כתבתי בטוש אדום על כל הקירות".

צילום: אדי ישראל

מיכל (שם בדוי) מעון מסילה צילום: אדי ישראל

.

הייתה תקופה שרציתי למות

רצית למות?
"הייתה תקופה שכן. הייתי חותכת הרבה. אבל תביני שיש גם לחץ חברתי של הבנות. בתקופה שלי זה הפך למגיפה, כל יום בחורה אחרת הייתה מגיעה לבית חולים. למדתי שם איך עושים הכל. נגיד בנות הראו לי איך הן לוקחות דיסק ושוברות אותו. ככה יש לך 200 אלף סכינים. היה לילה אחד שקראנו לו "ליל הדמים", כל הבחורות בנעול התחילו לחתוך. המדריכים השתוללו. כל מי שלא חתכה עמוק מדי עשו לה 'אירוע פיזי' ושמו אותה בחדר 'פסק זמן'".

למה התנהגת כך אם אמרת שתיתני צ'אנס למקום?
"לא ידעתי מה זה גבולות. לא ידעתי כלום על העולם החילוני. לא ידעתי איך מתנהגים. פגשתי במעון את האנשים הלא נכונים. בנות מתחילות לחתוך שם, מדברות על סקס, מידרדרות לסמים. הן מבריחות את הסמים דרך האיברים האינטימיים. זה היה תהליך כזה שלא יכולתי לעצור".

מיכל מספרת כי העובדה שבנות בגילאי 18-13 שוהות יחד ללא הפרדה משפיעה מאוד על הנערות הצעירות שמגיעות לשם לראשונה. "אני זוכרת נערה בת 12. ילדה טובה. אין לה תיק. היום כולה חתכים, תיקים במשטרה, מקללת. היינו עושות את המרידות כדי לקבל יותר חופש אבל זה לא שווה כי מה שאת מקבלת בסוף זה פחות חופש ותיק במשטרה".

גם בדוח הסנגוריה צוינה הבעייתיות שבעובדה שבנות בגילים ומרקעים שונים דחוסות יחד: "אין כל התייחסות למאפיינים השונים ולצרכים הטיפוליים של הנערות בהקשר של חלוקתן בחדרי המגורים. אין הפרדות בין נערות בעייתיות לשקטות, בין נערות אובדניות לנערות בעלות נטייה לתוקפנות. אין התייחסות לפער המנטלי המשמעותי הקיים בין נערה בת 13 ובין נערה בת 18, הדבר יוצר תופעות של כוחניות ושליטה והפיקוח של הצוות המקצועי בעניין זה מצומצם ביותר".

.

יותר טוב בכלא

עורכי דין שמייצגים נערות מ"מסילה" מדווחים כי כשהן מגיעות לבית המשפט הן מבקשות מהשופט להישלח לכלא נווה תרצה, במקום בחזרה למעון. "רק לא מסילה", הן אומרות לשופט. "זה חוזר על עצמו בפרוטוקולים. נערות מעדיפות להיכלא במגרש הרוסים או בבית כלא עם נשים מבוגרות מאשר להישלח למעון שכביכול אמור לשקם אותם. זה בלתי נתפס, אומרת עו"ד פוליטיס.

גם עוד לימור סולומון, היועצת המשפטית לשעבר של המועצה לשלום הילד, מעניקה ייצוג משפטי לנערות "מסילה" ומכירה היטב את המעון. "מה שאותי תמיד עניין הוא כיצד הן הופכות לעברייניות בתוך המעון עצמו. נערה שלא רוצה להיות שם, תעשה הכל בשביל למרוד. זה מוסד שמגביל חירות".

"עכשיו תביני, הנערות האלה משתוללות שם. הורסות כל דבר אפשרי, מרביצות למדריכים. בלתי אפשרי להיות מדריך שם. אבל התחושה העיקרית שמתקבלת היא שהן הופכות חיות כאלה בגלל הכליאה שם. 12 שנה אני מייצגת קטינים ולא ראיתי נערה אחת שעברה את המסלול ויצאה בן אדם חדש. הן לא משתקמות. הן מעדיפות להיות בנווה תרצה מאשר להיות שם".

מעדיפות את הכלא?
"נווה תרצה נותן להם תחושה של חירות כי לא נכנסים לך לוורידים. יש נערות ממוצא רוסי שאסור להן לדבר רוסית. מצד אחד הצוות רוצה להיות בשליטה, הוא לא רוצה שיתכננו לו שם מרד, אבל מצד שני יש בזה משהו אבסורדי. זאת השפה שלהן. איך הן אמורות להרגיש".

בעיה נוספת שעליה מצביעים סולומון ואחרים נוגעת לעבודה שמעצר פלילי הפך ב"מסילה" לכלי ענישה. "המעון מזמין את המשטרה, המנהל ממלא דוחות. בתיקים של הנערות אני רואה שהצוות כותב: "את הנערה אני מציע להשאיר במעצר". זה נדמה כאילו המעצרים הם כלי לחנך את הנערות. הדברים עולים גם מחומר שהגיע לידי המשטרה בעקבות מעצרן של בנות מהמעון בשנה שעברה בעקבות הצתה. מנהל המעון, שלמה שוהם, הביע במכתב את דעתו שמעצר ושיפוט מהיר נחוצים כדי להבהיר להן שההתנהגות מסוכנת וכשמדובר בעבירות חמורות יש בצדן תגובות משמעתיות ושיפוטיות כואבות.

צילום ארכיון: אלי דסה

מעדיפות לשבת בכלא נווה תרצה צילום ארכיון: אלי דסה

.

"יש הרבה נערות שאין לו מה לתת להן"

עו"ד פוליטיס מתרעמת על השיטה הזו: "בחוק הנוער החדש בוטל המעצר לצורך הגנה על קטין, ומעצר לצורך הרתעה מעולם לא היה חוקי. אם הן ממילא חוזרות ל'מסילה' אז למה לעצור אותן? אי אפשר להחזיק אותן במעצר כדי להראות להן, 'תחשבו על מה שעשיתן'. זה המקום שאמור לטפל בהן, לא הכלא. נראה כאילו הדבר הראשון שעושים זה להרים טלפון למשטרה".

בשל מיקומו של המעון, התיקים של הנערות נדונים כמעט תמיד בבית המשפט לנוער בירושלים. בדיון שהתנהל שם לפני מספר חודשים הביע השופט, אביטל חן, פליאה על מצעד נערות "מסילה" שמגיעות אליו. כאשר שאל מדוע הן נשלחות למעצר, הסביר לו נציג המשטרה: "המקום מטפל כפי שנדרש על פי חוק. במקרים מסוימים אני יכול להגיד שיש לא מעט בעיות במקום. יש בריחות של נערות והתפרעויות. בימים האחרונים, ללא שום מניע שעלה מדברי המדריכים, הייתה התפרעות במקום. הבנות העלו טענות והן תיבדקנה. לא פעם ולא פעמיים נחקרו מדריכים ממעונות כאלה ואחרים כגון "מסילה" בגלל תלונות. בית המשפט שאל אותי שאלות שאני לא יכול לענות עליהן.

למעשה , אפילו הצוות ב"מסילה" מודה שהמקום לא מעניק טיפול שיקומי לנערות שמגיעות אליו. "כששוחחתי עם המנהל, שלמה שוהם, הוא אמר משהו שזעזע אותי, אומרת עו"ד פוליטיס. "הוא אמר שזה שנערה לא התחתנה עם בעל מכה או הפכה לזונה – מבחינתו זה הצלחה. ממנהל מקום טיפולי של נשים שאמור לשלב אותן בחברה זה פשוט איום ונורא. בהמשך השיחה הוא הודה שמבחינה טיפולית יש הרבה נערות שאין לו מה לתת להן. אין לך מה לתרום? אז מה אתם עושים שם? מה זה, מחסן של נערות שמאופסנות שם עד שהצו שלהן נגמר בגיל 18? איך מנהל של המקום משלים עם דבר כזה?

השורה התחתונה היא שמעון "מסילה" פשוט לא עובד. הוא הוקם כדי לטפל ואנשי המעון טוענים שאין להם כלים לטפל בבנות. אני לא מקלה ראש במורכבות של המצב. הבנות הן אתגר לא קל. אבל אם זה לא עובד ולא מצליחים להתמודד צריך לעשות שינוי. במשך שנים הם נוקטים אותה שיטה טיפולית אבל אין להם שום אינדיקציה שזה עובד. להפך".

וכך מסכם דוח הסנגוריה: "במעון אין ביקורת על הצלחת השיקום. נאמר לנו כי לגבי נערות מסוימות ברור כי הן הגיעו לנקודת רוויה טיפולית והן במצב שבו לא יוכלו עוד להיתרם מהתהליך הטיפולי. כך, נשללת חירותן ולמעשה הן נענשות אף שלא ביצעו כל מעשה פלילי. לא נעשה כל מחקר באשר לנעשה במעון ולא נבדקת הצלחת השיטות הטיפוליות הנהוגות בו במשך שנים כה רבות".

צילום: פלאש 90

המנהל, שלמה שוהם צילום: פלאש 90



קישורים:

סיוט במוסד מסילה של משרד הרווחה

השפלת נערות במעון "מסילה"

מבוסס על כתבה מערוץ 10 – דצמבר 2007. במוסד מסילה של משרד הרווחה ליד ירושלים שוהות ע"פ צו בית משפט כ- 70 נערות בסיכון. נערה בת 15 השוהה במוסד, טוענת כי במוסד מתעללים ומשפילים את הנערות, היא מרגישה בגיהנום. ניסו לשרוף את המוסד שלש פעמים. הנערות באו למוסד מרקע קשה אולם ע"פ מה שהן מספרות נראה כי הן רק מתדרדרות. הנערה מספרת על אירוע פיסי (בכוח) של הכנסת חניכה לעונש בכוח ל"חדר הבטוח" ע"י 3 מדריכים. מדובר בחדר אטום, 4 קירות עם מיטת מתכת מחוברת לרצפה. הנערה בת ה-15 וחצי נכלאה בחדר 17 שעות. הנערה הייתה בבית חולים בעקבות פציעה וכשנסתיים הטיפול העדיפה להיות במעצר מאשר לחזור במוסד, אולם הוחזרה ע"פ צו בית משפט. הנערה חרדה לגורלה במוסד.
.

.
סיפורה של שירן סוטירין – שברחה ממעון מסילה והסתתרה 4 שנים מהשלטונות


כתבה נוספת על מעון "מסילה" הוא סיפורה של שירן סוטירין
אשר ברחה מהמעון בגיל 14, ולאחר 4 שנים שהסתתרה כדי לא לחזור למעון, הופיעה במשטרה כי פג תוקף צו בית המשפט לכלוא אותה במעון "מסילה". הצו היה בתוקף עד ששירן תהה בת 18. רב פקד יואב בר מספר כי ישנם עשרות בריחות של נערות חוסות ממעון "מסילה". רפ"ק בר מספר כי פגש את הנערה (כשהיא בת 18) ומדובר בנערה "מדהימה … עם הרבה שכל בקודקוד, בחורה שלקחה את עצמה בידיים לומדת הרבה שפות, התחילה ללמוד קרימינולוגיה … בריאה שלמה בנפשה ובגופה … השינוי שחל בה היה מקצה לקצה" (כוונתו שפגש נערה שונה לחלוטין מסיפורי הבדים שסיפרו לו גורמי הרווחה). רפ"ק בר מוסיף כי הנערה נשלחה ל"מסילה" עקב נסיבות טרגיות, לא עקב מעורבות בפשע.
.

.
בכתבה "לעצור את כליאת בני הנוער" כותבת ד"ר אסתר הרצוג: "מהיכרות שהייתה לי עם נערה אחרת, שאף היא הואשמה בכך שהיא 'מסתובבת (ואולי שוכבת) עם גברים' אני מניחה שההסבר שניתן לבית המשפט על ידי פקידת הסעד הוא שיש 'להגן על הנערה מעצמה'. במקרה זה שהכרתי, אמה של הנערה, שהייתה מסורה לה מאוד, הואשמה בכך שאינה מסוגלת להשגיח עליה כראוי. זאת על אף שמשרד הרווחה מסר להשגחתה כמה ילדים, כולל ילדה עם תסמונת דאון. גם היא ברחה מהמוסד שבו נכלאה ("צופיה").

סיפוריה על שיטות החינוך שם היו דומים לאלו שפרסמה אורלי וילנאי על "מסילה" בערוץ 2 ובכתבה של בילי מוסקונה לרמן על "צופיה" במעריב. כשברחה מהמוסד נאנסה ואז נתפסה ואושפזה במוסד לחולי נפש (משם כנראה קשה יותר לברוח). היא שוחררה מהמוסדות לאחר כשנתיים, כשהיא שבורה ורצוצה ….

לפי דו"ח שמסר שר הרווחה, בשנים 2002-2006 הוצאו מביתם בצו בית משפט 1,001 ילדים בבאר שבע, 2,098 בירושלים, 1,946 בתל אביב. איך יתכן שהחברה כולה לא מזדעזעת מהעובדה ששיעור כה גבוה של צעירים וצעירות מוצאים מבתיהם בכפייה ונכלאים בניגוד לרצונם במוסדות? למה ממשיכה להתנהל באין מפריע מדיניות דרקונית של כליאת בני נוער בתנאי בידוד, סטיגמטיזציה, השפלות והתעללות ושבעקבותיה רבים מפתחים קריירה של שוליות חברתית ועבריינות? למה הרצח של ילדה אחת על ידי הוריה מרעיד את אמות הסיפים במדינה, אך דעיכתם (ולעתים גם מותם) של ילדים רבים מתרחש בשקט מפחיד כבר עשרות שנים ושומרי הסף של המוסר החברתי שותקים?

למה שותקים ארגוני הנשים ואינם זועקים את זעקת הנערות?

איפה ארגוני זכויות האדם שמתעלמים לנוחיותם מהפשע של ארגוני המדינה נגד החלשים ביותר בחברה?

איפה הארגונים למען ילדים, שנלחמים בחירוף נפש נגד הורים "מזניחים" ושותקים מול מדינה שכולאת ומתעללת בילדיה?

איפה יפי הנפש שמקימים ועדות לשיפור החינוך של ילדי ישראל אך מתעלמים באדישות מגורלם של עשרות אלפי ילדים?

זה די קל, כי בסך הכל מדובר ב'שבבים אנושיים' שניתזים מסחר בילדים. זהו סחר בבני אדם שמאפשר למלא מוסדות לטובת "יזמים חברתיים" שזכו במכרזי "טיפול בקטינים בסיכון", לטובת גילדות של 'פרופסיונאלים' ושל אנשי מינהל ותחזוקה רבים מאד שנשכרים ממנו להפליא. זה סחר מפתה שאין עליו שום עונש, כי מדובר ב'ילדים של אנשים שקופים' חד-הוריות, עולים חדשים וסתם עניים. ילדיהם משמשים מטרה נוחה לסוחרי ילדים ולתומכיהם במעגלי התקשורת, ההון והשלטון, בחברה שמתיימרת לדאוג ולטפח ילדים אך משתמשת בהם כאחרונת כנופיות הפושעים. ".

דוח מבקר המדינה 2008 – טיפול והשגחה לקויים במעון מסילה תוך סיכון הנערות החוסות
מעון "מסילה" הוא מעון מקיף לנערות בנות 13-18 השוכן במושב אורה, בפאתי ירושלים. המעון יכול להכיל 46 נערות בשתי קבוצות מגן ושתי קבוצות קידום.

באוגוסט 2007 פנה מנהל מעון "מסילה" להנהלת המשרד וציין כי איכות הטיפול וההשגחה שלהם זוכות החוסות מידרדרת במהירות בשל המחסור במדריכים, וכי "חברי הנהלת המעון, כולל אני עצמי, מעריכים שקריסת המערכות קרובה מאוד. היא יכולה ללבוש צורות שונות: מרד של קבוצת חניכות, אירוע חמור של אלימות או של פגיעות עצמיות, או נטישה של מדריכים".
תחזיתו הקשה של מנהל המעון התממשה כארבעה חודשים לאחר מכן. בדצמבר 2007 אירעו במעון "מסילה" שני אירועי התפרעות והצתות שגבלו בסכנת חיים: ב-23 בדצמבר כמה נערות ששהו במועדון השתוללו, שברו והציתו חפצים. במועדון פרצה דלקה ושלוש נערות נפגעו בגינה ופונו לטיפול רפואי. למחרת בערב התחוללה שוב מהומה ובמהלכה כמה נערות הציתו חפצים וגרמו לדלקה. שש נערות ומדריכה פונו לבית חולים עקב שאיפת עשן. …
הצעדים שנקטה הנהלת הרשות (חסות הנוער) לא פתרו את מצוקת התפעול של המעון. במאי 2008 פנה מנהל המעון לשר הרווחה וציין כי "במעון מסילה… קרובה מאוד קריסת מערכות כללית… אני מבוהל מהאסון המתרחש לבוא. איני מצליח להבין כיצד הנהלת המשרד שלי אדישה לכך שחוסות הנמסרות לאחריותנו בצו 'טיפול והשגחה' מקבלות טיפול והשגחה ברמה מחפירה".

במאי 2008 הגישה הוועדה את ממצאיה. היא ציינה כי הסיבות העיקריות לאירועי ההצתות במעון היו מחסור במדריכים ובעובדים סוציאליים שגרם להידרדרות באיכות הטיפול בחוסות ולהיענות פחותה לצורכיהן; מחסור בשעות שבהן מועסק פסיכיאטר במעון אף שחלק ניכר מהחוסות מטופל בתרופות פסיכיאטריות; היעדר ייעוץ וטיפול פסיכולוגי לחוסות אף שחלק ניכר מהן נפגעות טראומות מיניות ואחרות; היעדר מפקחת מחוזית על הטיפול שהייתה אמורה לפקח על עבודת העובדים הסוציאליים ועל התהליכים הטיפוליים הפרטניים הניתנים לחוסות. הוועדה המליצה, בין היתר, לאייש את כל תקני המדריכים; להגדיל את מספר המשרות של העובדים הסוציאליים שנקבע בתקן ולאייש את כל המשרות האמורות; לתגבר את הצוות הטיפולי בפסיכיאטר ובפסיכולוג; ולהגביר את הפיקוח על הטיפול הפרטני בחוסות.

במועד סיום הביקורת, אוגוסט 2008, יותר משנה לאחר שהחל מנהל המעון להתריע על הסיכון הנשקף לחוסות ושמונה חודשים לאחר שאירעו האירועים הקשים במעון ולאחר התרעות חוזרות ונשנות של הממונה ושל המפקח על המעונות במחוז על הידרדרות המצב במעון ועל תוצאותיה – גרמה מצוקתו התפעולית של המעון לכך שהוא יהיה נתון בסכנת סגירה. רוב המלצותיה של ועדת הבדיקה אשר בחנה את האירועים במעון לא יושמו, חלקן בשל ההמתנה לפתרון בעיית ההעסקה של כוח אדם במעונות הממשלתיים (סוף ציטוט דוח מבקר המדינה 2008)

נקודות:

  • ישנן נערות שנשלחות למעון "מסילה" ע"פ צו בית משפט ונמצאות שם בהסגר מבלי שיש להן מעורבות פלילית כלשהי.
  • ישנן נערות שנשלחות למעון "מסילה" ע"פ צו בית משפט ונמצאות שם בהסגר כשהן בריאות בנפשן וגופן.
  • משרד הרווחה מציג את החוסות במעון בצורה שלילית.
  • נערות חוסות במעון "מסילה" עוברות השפלות.
  • מידי שנה בורחות עשרות נערות ממעון "מסילה".
  • משרד הרווחה שולח למעון מסילה נערות ע"פ צו בית משפט ואינו מספק להן את המענה הנדרש ומסכן אותן.

קישורים:

ילדות של אף אחד – מעון "צופיה" של משרד הרווחה

מתוך המאמר: "ילדות של אף אחד"

בילי מוסקונה לרמן 5.12.03, מעריב

"הפגישה הראשונה היתה עם הנערות. הסתכלתי עליהן כשסיפרו על הדברים הכי נוראיים בעולם בטון כאילו רגיל. השפילו אותן, הרביצו להן, פלשו לגוף שלהן, נעלו אותן.

למתבונן מבחוץ נדמה שלמרות הכל שמחת החיים שלהן לא התפוגגה. חולצות בטן עליזות, סיגריות, מסטיקים, עגילים, עקבים גבוהים, מיניות מלאת חיים, שהמכות שחטפו, אחת אחרי השנייה, לא הצליחו למחוק. ואולי כן. ואולי מה שבחוץ בחוץ, ומה שבפנים בפנים.

החיים שלהן עברו בתחנות דומות: הבית, הרחוב, הפנימייה. שלושתן שהו ב"צופיה", אבל זו היתה יכולה להיות גם פנימייה אחרת. הדבר הבסיסי שעולה מסיפוריהן הוא שדרוש פה תיקון.

מי שחזר ועלה בשיחות עימן היה גבר חרדי, רזיאל נהרי. רזיאל נהרי, בן 38, מתגורר ביישוב החרדי קרית ספר. הוא ואשתו אוספים לביתם נערות דתיות שנזרקו לרחוב. מעבר למעשה הזה, שהוא לא ייאמן בעיני בנדיבותו, הרי שהביוגרפיה של נהרי היא סיפור מדהים בפני עצמו.

רזיאל מספר:

"מכל הבנות שהתגוררו אצלי שמעתי אותן מילים: לא קיבלנו בחיים חום ואהבה וכשאנחנו יוצאות לפנימיות ולמוסדות, מפעילים עלינו כללים מאוד נוקשים וקשוחים שאנחנו לא יכולות לחיות בתוכם. אני מאמין להן, עברתי הכל על בשרי".

המוסדות לא מכירים בעבודה שלי. יש לי טענה חמורה נגד שיטות החינוך הנוקשות במוסדות כמו 'צופיה'.

נערות מצלצלות אלי משם עם סיפורים מזעזעים. המוסדות האלה רוצים פס ייצור של נערות צייתניות וכנועות, ובגלל זה מפעילים עונשים חריפים על בנות צעירות שעברו טראומה.

אני מאמין באהבה, ומכיוון שאני לא איש מקצוע ופועל בהתנדבות, כל מה שאני יכול להציע לנערות האלה, שאין לאף אחד מושג כמה הן רבות, הוא רק את הבית שלי ואת הלב שלי. ותאמינו לי, הגעתי להישגים איתן בלי גבולות ובלי איסורים ובלי נעילות ובלי איומים ובלי השפלות".

א' נכנסה להריון בגיל 15 וחצי. לפני שבוע נולד בנה. היא אחת מהנערות שמצאו מפלט ונחמה בביתו של נהרי.

"אני מבית חרדי עם שמונה ילדים", היא מספרת. "מגיל עשר וחצי התחילו מכות. אבא הרביץ לי על זה שהידרדרתי מהדת. ברחתי מהבית, לא הלכתי לבית ספר. בתיכון כבר לא ביקרתי. יצאתי לרחוב, הסתובבתי עד הבוקר עם בחורים. אני חושבת שהכל התחיל מזה שבגיל 11, בכיתה ו', עברתי אונס. זה היה הנהג שלקח אותי לבית הספר ובחזרה כל יום.

נשארתי תמיד אחרונה באוטובוס, והוא לאט-לאט התחיל לדבר איתי, לקרוא לי בשמות חיבה. ואני, עם השכל הקטן שלי, פירשתי את זה כאכפתיות.

הוא היה נפגש איתי בשעות שאחרי בית ספר, ויום אחד יצאתי איתו אחר הצהריים למקום שקט והוא אנס אותי. נורא נבהלתי, לא ידעתי איך להגיב. לא עשיתי כלום, הייתי בהלם. חזרתי הביתה ולא סיפרתי, כאילו כלום לא קרה. רק לחברה אחת סיפרתי וממנה כנראה זה הגיע להורים שלי. הם התחילו לאיים על החיים שלו ולרדת עלי ויצא לי שם של מופקרת. ההורים לא נתנו לי מנוחה. אבא היה מרביץ לי עם חגורה ואמא דרבנה אותו בצעקות. הגיעו ימים שמהבוקר עד הלילה הייתי חוטפת מכות רצח, או היו מגלגלים אותי במדרגות או מעיפים לי את כל הבגדים מהבית.

כבר לא ידעתי מה לעשות והחלטתי להגיש תלונה במשטרה נגד הורי שהתעללו בי.

הגיעה פקידת סעד שלקחה אותי להוסטל חסוי בירושלים. זה היה מקום דתי ואני כבר לא רציתי להיות דתייה. ברחתי משם, החזירו אותי להוסטל וחוזר חלילה, עד שהחליטו להכניס אותי למוסד הסגור 'צופיה', שלא אוכל לברוח יותר.

חמישה חודשים הייתי ב- 'צופיה' וחטפתי עונשים חריפים ביותר. נעילה בחדר, דחיית חופשות, ביטול ביקורים. במתכונת נעילה אין לך שום זכויות. אסור לעשן, אסור לצאת לחצר. דברים הכי קטנים שאני עושה, אומרת מילה מיותרת – זאת חוצפה.

סגרו אותי ימים ארוכים בלי לראות אור שמש. בלילה נועלים את החדרים. בחצר הכל מוקף גדרות. ויש את אגף הפסק זמן.

למה הגעתי לפסק זמן?

בכיתי וצעקתי כי היתה לי שיחת טלפון. רבתי עם מדריך, התפרצתי בצעקות ובכי והכניסו אותי לפסק זמן.

מטר על מטר, ארבעה קירות וסורגים. דלת פלדה עבה. מכניסים לשם ל-20 דקות. כמו צינוק. את לבד עם עצמך. יש שם בנות ששותות אקונומיקה כדי להגיע לבית חולים. אי אפשר להשתנות שם בכלל.

מה שעושים שם, העונשים, איך שמתייחסים אלייך, זה מה שגורם להידרדרות.

יצאתי מ- 'צופיה' נערה עצבנית, צעקנית, זקוקה לטיפול. במקום שזה יהיה מקום שמגייס אותך, זה מקום שיוצא נגדך. שם עברתי מבחינתי עוד התעללות. הגעת ממקום של מצוקה למקום שאמור להגן עלייך ואת נכנסת למצוקה כפולה.

ככל שאתה הולך עם בן אדם בכוח הוא ילך מולך יותר חזק. אותי בכל אופן השיטה לא הצליחה לשבור. אחרי ארבעה חודשים וחצי קיבלתי חופשה ראשונה וברחתי. זה היה כל כך מוזר לצאת החוצה, מפחיד, לא ידעתי אם זה מציאות או דמיון. כל הזמן מכניסים לי לראש, 'את לא תוכלי להסתדר בחוץ'. תפסו אותי ועשו לי אבחון. לפי האבחון מחליטים על הנתונים שלך ועושים דיון לאן אני מתאימה, עם פקידת סעד, עובדת סוציאלית, המנהלת וההורים. ההורים שלי דווקא קיוו שאני אשתחרר. ניסיתי להראות כאילו בסדר לי וטוב לי כדי שיוציאו אותי החוצה, אבל אמרו עלי שאני בחורה מתחצפת.

הוחלט להעביר אותי ל- 'מסילה', ואז התפרצתי, לא יכולתי.

צעקתי, אמא שלי נכנסה בהם גם, התחלתי לבכות ולא הפסקתי. הפסיקה היתה עד גיל 18 ב- 'מסילה'. בגלל שצעקתי ובכיתי בלי הפסקה, העלו אותי לנעילה בחדר שלושה ימים.

ואז התחילו לי מחשבות איך לברוח. רבתי עם אחד המדריכים שלא רצה להביא לי סיגריות בגלל שראה לכלוך קטן. ב- 'צופיה' מקרצפים את הקירות מרוב ניקיון, למה מה קרה? זה ממש הכעיס אותי.

הצוות הולך איתך ראש בראש. 'אני לא יוצאת מפה עד שאתה לא מביא לי סיגריות', אמרתי לו, והם שוב נעלו אותי שלושה ימים. ככה הלכנו ראש בראש. אחר כך בחרתי טקטיקה אחרת. עשיתי את עצמי ילדה טובה. אמרתי למדריך, 'אני רוצה להתחיל דף חדש. רוצה להשתנות. תן לי עוד צ'אנס'. אז הם אפשרו לי לצאת הביתה ואני כבר תכננתי את הבריחה. יום שישי הגיע, דודה שלי באה לקחת אותי, מלווה אותי מדריך, רואה אותי עם כל השקיות ואומר לי: 'אני מקווה שתחזרי'. הלכתי לדודה שלי שחתמה שהיא אחראית עלי וברחתי ממנה עוד באותו ערב. הלכתי לידיד שלי והייתי אצלו במחתרת. אחרי חודש הלשינו עלי. דפקו בשש בערב בדלת. ואז הזעקתי את רזי ואמרתי לו: 'אתה חייב לעזור לי'.

את רזי הכרתי ברחוב. הוא אמר, 'נצליח להוציא אותך מצופיה'. עזר לי לנסח מכתב לשופט. כתבתי שאני רוצה להיות במשפחה אומנת, שרזי מוכן לאמץ אותי ויהיה אחראי עלי. המשפט היה דרמה. השופט רצה לשמוע אותי.

בכיתי: אני לא משתמשת, לא רצחתי, לא פרצתי, לא גנבתי. יצאתי לבלות. מה, זה פשע? השופט שלח את כולם החוצה ואמר שהוא ופקידת הסעד יחליטו. הם החליטו לאפשר לי חודשיים ניסיון אצל רזי.

אצל רזי בפעם הראשונה מישהו הקשיב לי. היה לו חשוב מה אני אומרת ולא מה הוא רוצה לעשות איתי. במשפחה הזאת הייתי תשעה חודשים והשתקמתי. הוא שכנע אותי ללכת לטיפול פסיכולוגי ולאט לאט חזרתי לעצמי. אני והחבר שלי גרים יחד ומגדלים את התינוק. אני יודעת שאני אהיה האמא הכי טובה".

אילנית טרבלסי – עובדת סוציאלית, עבדה בעבר במעון לנערות "צופיה" ביבנה. "הנערות שמגיעות לשם מאוד שבירות וכועסות", היא אומרת. "לא מבינות למה הן נכלאות על עוול שפשעו נגדן.

מה שקורה ב- 'צופיה' זה שבעצם הפתולוגיה מתעצמת, כלומר הכעס והזעם שלהן על החברה מתעצם. במקום לתת תשובה למצוקה הרגשית שלהן עובדים איתן דרך כליאה וענישה. זה פסול בעיני.

'צופיה' מוגדר כמעון סגור לנערות הזקוקות להתערבות מיידית על מנת למנוע הידרדרות במצבן. הוא מוגדר כמעון אבחוני", היא אומרת.

"שיטת החינוך של 'צופיה' מתמקדת בענישה ובכליאה. לפי ההתנהגות של הנערה ככה אנחנו נגיב, והכל מבוסס על דפוס של חובות ומעט מאוד זכויות. הנערות נענשות על כל צעד שהן עושות, כאשר יכולת התזוזה שלהן מינימלית.

אסור לשתי נערות לשבת על אותה מיטה, לנעול נעליים גבוהות, נעלי אצבע, להחזיק ידיים, לצחוק בקול רם, להתאפר, ללבוש חולצות בטן וחולצות ללא שרוול, לשמוע ווקמן, לדבר עם בני משפחה יותר מעשר דקות בשבוע או לפגוש את בני המשפחה בחדריהן.

הנערות מנקות פעמיים ביום את הקומה ופעמיים בשבוע ניקיון יסודי. על בסיס זהנקבעות הזכויות שלהן שמתבטאות בקבלת עשר סיגריות ביום על עשיית התפקיד שלהן כראוי. אין אופציה לסיגריות אחרות מלבד סיגריות 'טיים' ואין סיגריות פרטיות.

נערה שהכניסה סיגריית חוץ אחת, לא 'טיים', נכלאת לשלושה ימים. חלק משיטת הטיפול ב- 'צופיה' נקראת 'שוק טיפולי', שמטרתה, בהגדרת המעון לשבור אתה נערה עד הסוף מהרגליה הקודמים על מנת להקנות לה הרגלים חדשים. שיטת טיפול אחת מרחיקה לכת לבקבוק ומוצץ. ישנן נערות שחוות את זה כטראומטי ומאיים…

מההיכרות שלי עם הנערות, רובן אחרי השהות ב'צופיה', חוזרות למצוקה שאיתה הגיעו. יש כאלה שחוזרות לתקופה שנייה ושלישית ב- 'צופיה'. אין ספק שיש נערות שמסתדרות בחייהן אחרי השהייה במעון. שם יטענו שזה בזכותם. אבל אני שואלת האם את השיטה הזאת, של כליאה וענישה, החברה רוצה לאמץ לטיפול בנערות?

הרי בבחירה הזאת אנחנו אומרים שכל הדרכים מקובלות, כולל האיום והפחד, במקום הולדינג  – הכלה.

במקום לתת תמיכה משחזרים עבורן את הפחד והאיום שחוו בסביבה החיצונית והשינוי שעובר עליהן הוא מלאכותי.

'צופיה' הוא לא המוסד היחידי בארץ שנוהג כך, והגיע הזמן לשיח ציבורי על שיטות חינוך ענישתיות.

כבר היום קיימות מסגרות אחרות שנותנות תשובה טובה ובריאה יותר לסוג הזה של מצוקה. מקומות ששיטת הטיפול שלהם היא להגיע אל הילד למרות ההתנגדות שלו, דרך אכפתיות ואהבה, כשאנחנו מכירים בעובדה שהבית והחברה פשעו נגדו.

הגיע הזמן שאת המענה תיתן הקהילה, ורזיאל נהרי הוא דוגמה מצוינת. למה לא להעביר את הכספים שמקבלים ב- 'צופיה' עבור כל נערה, 8,000 שקל ויותר, לאנשים כמותו?".

מבקר המדינה – סיכון נערות במעון צופיה

בדוח מבקר המדינה לשנת 2008 קבע המבקר: מתחילת שנת 2008 חסרו במעון שני עובדי לילה, שתי עובדות סוציאליות ושמונה מדריכים. עקב המחסור בעובדי לילה לעתים היה רק עובד לילה אחד במשמרת, וההשגחה הפחותה מפני אירועים חריגים בלילה עלולה הייתה לסכן את הנערות; בשל המחסור בעובדות סוציאליות לא ניתן לנערות טיפול מתאים, והיו אף נערות שלא נפגשו כלל עם עובדת סוציאלית במשך כל תקופת שהותן במעון.

קישורים:

  • מעון מסילה – מדיניות טיפול משרד הרווחה בנערות חוסות – יוני 2010 – פרשת ההתעללות בנערות חוסות במעון מסילה של רשות חסות הנוער במשרד הרווחה שפורסמה בתחקיר מעריב ביוני 2010, חושפת עדויות של נערות החוסת במעון על מדיניות משרד הרווחה לטיפול בנערות במקום…. "לפעמים, כשנכנסתי לחדר הבטוח, היה שתן על הרצפה וקיא של הבנות מלפני", מספרת מיכל, נערה בת 19 ששהתה במוסד קרוב לשנתיים. "לפעמים את חייבת לעשות שם פיפי, פשוט אין לך ברירה. מחזיקים אותך שם בלי שירותים, והמדריכים מוציאים אותך רק אחרי כמה זמן. אני הייתי שם 48 שעות, ורק אחרי שעות הוציאו אותי לשירותים"…